כשזוגות אומרים "אנחנו מדברים על הכול", לפעמים הם מתכוונים לזה שהם מרוקנים אחד על השני תסכולים, דעות, ניתוחים – אבל לא באמת נוגעים ברגש.
מצד שני, יש זוגות שנזהרים לא לריב, שומרים על "שקט", ובעצם לא מעיזים להגיד מה באמת מציק. התוצאה בשני המקרים דומה: המתח רק עובר מתחת לפני השטח.

שיתוף רגשי הוא המקום שבו אני מדבר/ת על עצמי: מה הרגשתי, מה פחדתי, מה קיוויתי.
ניהול קונפליקט מתמקד בשאלה מי צודק, מה "צריך" לעשות, ולמי יש טיעון יותר טוב.
הימנעות – היא כשמשהו מפריע לי, אבל אני בולע/ת, צוחק/ת את זה, מחליף/ה נושא, או פונה לטלפון.

בתחילת קשר, קל להתבלבל: שיחות ארוכות לתוך הלילה יכולות להרגיש כמו אינטימיות עמוקה, גם כשהן בעצם מלאות בעצות, דיונים, "מי אמר למי", וניתוחים על אחרים – בלי כמעט חשיפה אמיתית של הלב.

תקשורת שמקרבת נשענת על שתי יכולות פשוטות, אבל לא קלות:
להיות מסוגל/ת להגיד את האמת הרגשית שלי,
ולהצליח להישאר נוכח כשבן/בת הזוג אומר/ת את האמת הרגשית שלו/ה – גם כשזה לא נוח.

זה נשמע קטן, אבל כאן מתחיל ההבדל בין זוגיות שבה כל קונפליקט הופך למלחמה, לבין זוגיות שבה קונפליקט הוא רק עוד דרך להעמיק היכרות.

תקשורת שמנהלת קונפליקט בלבד תישמע הרבה פעמים כמו:
"למה תמיד…", "את אף פעם לא…", "זה לא הגיוני ש…" – שפה של האשמה, הכללות, הגנה.
תקשורת שמקרבת תישמע יותר כמו:
"כשזה קורה, אני מרגיש/ה…", "הייתי צריכ/ה…", "היה לי חשוב…". אותו נושא – שפה אחרת.

אחד הדברים הכואבים בזוגות בתחילת הדרך הוא שהרבה פעמים יש אהבה אמיתית – אבל אין שפה. כל אחד מנסה להסביר ולהוכיח, במקום לחשוף ולהקשיב.
הבשורה הטובה היא ששפה זוגית אפשר ללמוד. זה לא עניין של "או שיש לנו את זה או שלא". זה תהליך.

כשבני זוג לומדים להבדיל בין שיתוף רגשי, פתרון בעיות והימנעות – הם יכולים לבחור:
האם כרגע אנחנו צריכים לפתור?
או קודם לתת מקום לרגש?
או אולי להכיר בזה שאנחנו בכלל בורחים?

עם הזמן, המעבר מתקשורת שמנהלת קונפליקט לתקשורת שמקרבת הוא אחד הדברים שעושים את ההבדל בין זוגיות שמתעייפת מהר לבין זוגיות שנשארת חיה, גם אחרי שנים.

​